עומר מראיין את אבא קריר

"יש לי מצלמה" היא תוכנית התחקירים החדשה שלי בא אני עתיד לחקור ולהפוך בסוגיות תרבותיות בהן אני נתקל בדרכי. 

בפרק הראשון חקרתי את תופעת האינטרנט, האיש והכריך "אבא קריר". במשך השנים שאני מכיר אותו הייתי עד להתפתחותו של אבא קריר מכוכב של קהילה קטנה לכדי סלבריטאי רשת בזכות הסירטונים הקצרים שהוא מעלה ליוטיוב ("זה תחביב שלי! תחביב נחמד!").

קבוצת הפייסבוק של התוכנית.

ערוץ היוטיוב שלי

אהבה ותפוח אדמה

תפוח אדמה מכינים באהבה - מתוך "קרטושקס"

יוני, בחור תמים ולא ספורטיבי, מאוהב ביפיפיית הכפר אבל היא אוהבת רק ספורטאים. אפרים, אביו האובד של יוני, חוזר אליו אחרי שנים שלא ראה אותו ומחליט "לעזור" לו על ידי סידרת אימונים מפרכים הפותחים פתח לסדרה של פרודיות משעשעות על רוקי, קראטה קיד, ספיידרמן ואפילו פרוייקט המכשפה מבלייר. דרך אגב: הספורט בו הם מתאמנים הוא זריקת תפוחי אדמה... זוהי עלילתה של הסדרה בהמשכים "קרטושקס" ועולה בימים אלו ליו-טיוב שם תשודר בחודשיים הקרובים בליווי קמפיין אינטרנט וטלוויזיה.

תומ"ש - מתוך "קרטושקס"

הסדרה היא הפקה של חברת התוכן "THE BOX" ושל המותג תפוצ'יפס. בין היוצרים: אלון גור אריה (במאי) ואייל שינדלר (מפיק) הזכורים לנו לטובה מסדרת הרדיו "היפופוטם" שעשתה גם היא את דרכה בשלב מסוים לאינטרנט. אליהם מצטרף קומיקאי בעל שם: תומר שרון (תומ"ש) אשר לדברי היוצרים נטל חלק פעיל ודינאמי בכתיבת החומר תוך כדי הצילומים. בהקרנה שנערכה השבוע במשרדי THE BOX טענו היוצרים כי למרות שמדובר בתוכן שיווקי, לא ניכרת כמעט השפעה של המפרסם על התוכן. ובהחלט, מהתרשמות כללית, הסדרה לא עושה רושם של סרטון פרסומת אלא של תוכן שיווקי בעל ערך מוסף.

 ההקרנה השבוע במשרדי THE BOX - צילום: עומר קליגמן

תוכן שיווקי באינטרנט הוא לא דבר זר ברשת הישראלית אלא שהפעם מדובר בתוכן שיווקי מהסוג שלא מנוצל עדיין בארץ והוא סרטוני יו-טיוב. מה הסיבה לכך שהמדיה המאוד יעילה הזאת לא מנוצלת? יתכן שמדובר באיזשהו "חוסר בגרות" של הקהל הישראלי שעדיין מעדיף לראות את הסדרות שלו בטלוויזיה ולא בצורת סטרימינג וידאו (למרות שרבים וטובים העידו בפני שהם כבר מחברים את המחשב אל טלוויזיית הפלאזמה בסלון כדי לגלוש ביו-טיוב). למרות שקשה לחזות את הדברים האלו בדרך כלל, ניתן להמר שהפורמט הנ"ל של תוכן שיווקי בסרטונים ויראליים ברשת הולך להשתלט על עולם התוכן השיווקי בארץ.

הפרק הראשון של קרטושקס:



קבוצת המעריצים של קרטושקס בפייסבוק

ערוץ קרטושקס ביו-טיוב

אתר THE BOX

תפיסת האחר בסרטי חייזרים

            לא שאני אוהב שינויים בדרך כלל אבל סרט בשם "אזור 9" שרץ בימים אלו בבתי הקולנוע מציג גישה חדשה ומרעננת לסרטי חייזרים. אני לא מדבר על העובדה שחצי פלוס מהסרט בנוי מפרגמנטים של דיווחי חדשות בזמן אמת, קטעי ארכיון דוקומנטריים וראיונות עם דמויות מעולם הסרט שנועדו להעצים את החיבור שלנו למציאות של הסרט (אחרי שראינו כבר סרטים על כל מיני מכשפות מבלייר זו כבר לא מקוריות אלא פשוט עוד אמצעי אומנותי לגיטימי). יותר מעניינת אותי דמותה של הישות החייזרית החדשה שמוצגת לנו כאן של אוכלוסיה חייזרית "מהגרת" באמצע אירופה. "להפתעת כולם" אומר הקריין בתחילת הסרט "הם לא עצרו מעל מנהטן או וושינגטון אלא ישירות מעל יוהנסבורג" וכבר מנתץ לנו בועת המד"ב המוכרת לנו על כל המודלים הדוגמטיים שבה. שווה להציג סקירה תמציתית של המודלים האלו לאורך ההיסטוריה של סרטי החייזרים.

            מודל סרטי החייזרים הוא דינמי ונוטה לפרוץ גבולות כל כמה שנים מסיבה פשוטה שהחברה שמייצרת את הסרטים הללו משתנה בתפיסותיה כלפי הזר והאחר. החל מאיום חיצוני על קיומנו ללא אפשרות משא ומתן, דרך ניסיונות טיווח עם חברה חייזרית מתקדמת, אפשר לראות את השינויים החברתיים והפוליטיים בחברה המערבית בעלילת הסרטים הללו ובתיאור הישות הזרה. האתוס החייזרי התגבש בשנות ה40 וה50. האיום הסובייטי הבא עלינו להשמידנו הוא הדבר העיקרי בתודעה הפוליטית האמריקאית. המקרתיזם מתריע מפני סוכנים סובייטיים המסתננים וחיים בתוכנו כשהם זוממים לבצע בנו שטיפת מוח. ה"אחר" המוצג  בהם הוא איום שמגיע אלינו מהמקום האחרון בו ציפינו שהוא יגיע: מהשמיים. ב"פלישת חוטפי הגופות" (1956) החייזרים הם הסיוט המקרתיסטי שקם לתחייה. הם חיים בינינו, לובשים את דמותנו וכמו כל קומוניסט ומרגל סובייטי ממוצע הם יכולים להיות השכן שלך ממול. והכי גרוע: הם שואפים להפוך אותך לאחד מהם, להשתלט על כולנו ולהפוך אותנו למאין גרסה רובוטית של עצמנו. בנאום שכנוע של החייזר בפני גיבור הסרט הוא מתריע בפניו להשתחרר מהדברים המיותרים שבו, כגון אהבה, ולהיות חלק בחזונם הפסיאודו סובייטי של החייזרים לחברה רציונאלית ומתוקנת. ב"הפלישה ממאדים" (1953) החייזר הוא ראש ללא גוף שהפך למכונה קרה ורציונאלית לאחר עידנים של אבולוציה. החייזרים הם זן אלים ואימפריאליסטי המונע על ידי מדע ורציונאליות קרה, דימוי מושלם לסוציאליזם האתיאיסטי בעיניי השמרנות האמריקאית. ולאלו שחושבים על האפשרות להידבר עם האויב, אולי אפילו מעריצים חלק מהערכים שהוא מציע, מציעים חלק מהסרטים הללו תשובה בדמות מדען אינטלקטואל יפה נפש (לעיתים אף עם זקנקן טרוצקי) שפיו מלא בדברי שבח על המין המפותח שבא לבקר אותנו ממרחקים. מספר לנו כמה שהם טובים יותר וכמה נוכל ללמוד מהם אבל מקבל את שלו כאשר החייזרים מחסלים גם אותו בסופו של דבר.

 הפלישה ממאדים 1953

            בשנות ה60 וה70, כשבני האדם שמו פעמיהם אל עבר כיבוש החלל, במקביל, גל של יומרות ליברליות ואנטי מיליטריסטיות שטף את האומה האמריקאית. בסרטי וסדרות המדע הבדיוני נראה חזון בו בני אדם מטיילים להם חופשי בחלל ופוגשים אי אלו טיפוסים מוזרים. כמובן שכשאנחנו באים לבקר בבתים של אחרים, להבדיל בסרטי ה"פולשים מהחלל" למיניהם, המצב כבר יותר מורכב מ"אנחנו" הטובים נגד "הם" הרעים". ספינת ה"אנטרפרייז" מהסדרה "מסע בין כוכבים" מפליגה לה למרחקים בחלל החיצון בהתאם לסיסמה "להגיע בעוז למקום בו לא היה איש מעולם" ונתקלת שם בתרבויות של חייזרים. בסדרה הזאת החייזרים הם לא הפולשים. אנחנו אלו שפולשים לעולמם הזר (שימו לב כמה שהאנטרפרייז מזכירה צלחת מעופפת). כמובן שבמצב כזה החייזרים מתחלקים לטובים ורעים, אלימים ועדינים, חכמים וטיפשים ותמיד בהכללה: הוולקנים הם החכמים וההגיוניים, הרומולנים הם ה"אימפריה" המסודרת וקרת הלב (סובייטים/פאשיסטים), הקלינגונים הם גזע תוקפני של חייזרים המזכיר את המונגולים ובא לייצג איזושהי הכללה של האוריאנט  וכן הלאה (יש לציין שבסדרת "דור ההמשך" של מסע בין כוכבים מופיע קלינגון "שונה" בשם "וורף" שלהבדיל משאר בני הגזע הוא דווקא יחסית עדין ולא תוקפני, אבל זה בא עם הסבר שלם על איך שהוא נשבה על ידי בני האדם בילדותו). בני האדם בכל הסיפור הזה הם לא יותר ממתבונן. אף אחד לא חשב להגדיר לנו תכונות כמו לשאר הגזעים כי, מה, אנחנו גזע? אנחנו הנורמאלים וה"אחרים" הם אלו אותם צריכים לקטלג בצורה קולקטיבית ולרשום בספרי הזואולוגיה. כמובן שבני האדם הם גם יודעים מה הכי טוב לכולם ובכל עולם שהם ינחתו הם יפתרו את כל הבעיות של גזע החייזרים המסכן ועל ידי כך ישמשו המקביל הקוסמי ל"שוטר של העולם", כפי שהאמריקאים אהבו לראות את עצמם.

על סיפון האנטרפרייז - מסע בין כוכבים

שנות ה80 אינן רלוונטיות במיוחד לדיון שלנו. סרטי המדע בדיוני העיקריים באותה תקופה הם מאוד "הומנוצנטריים". בטרילוגיית "מלחמת הכוכבים" בני אדם נלחמים בבני אדם והחייזרים הם לא יותר מתפאורה מחייבת לצד הרובוטים והחלליות (קצת מצחיק שדווקא מלחמת הכוכבים זה לא "סרט חייזרים"). במקביל, זהו עידנם של דרמות המדע בדיוני. סיפורים על בני אדם ממוצעים והבעיות שלהם כשלפתע פתאום מופיע בשכונה חייזר נחמד וידידותי שעוזר להם להתמודד עם החיים. ב"איש הכוכבים" (1984) מופיע ג'ף בריג'ס החייזר בדמותו של בעלה המנוח של קארן אלן ועוזר לה להתמודד עם האובדן. ב"קוקון" (1985) דיירי בית אבות מתוודעים לקבוצה של חייזרים שטופי אור העוזרים להם לחוות מחדש את נעוריהם. מה מסמלים החייזרים בסרטים הללו? התערבות אלוהית? מלאכים? אם כך, הנה מלאך חבלה אחד: החייזר החביב "אלף", בן בית המעורב בחיי המשפחה בקומדיית המצבים המיתולוגית.

אלף – מלאך חבלה

            דווקא נפילת ברית המועצות והאנרכיה שאחריה הקימה לתחייה את פלישות החייזרים של שנות ה40 וה50. "היום השלישי" (1996) נקרא במקורו האנגלי "Independence Day" על שם יום העצמאות של ארה"ב, ה-4 ביולי, בו נערך הקרב המכריע עם החייזרים. למרות שלקראת סוף הסרט מוצגת אחדות אנושית אוטופית כנגד החייזרים, ניכר כי האמריקאים שבו להיות הנציגים הבלעדיים של האנושות ואילו החייזרים הם ה"אחר". ושוב החייזרים שבו להופיע בכלי התעופה החביב עליהם: צלחות מעופפות. חמש שנים בלבד לפני הפיגוע במגדלי התאומים (אני לא מבין איך מומחי הקונספירציות לא עלו על זה) מציג הסרט סידרה של פיגועי טרור חייזריים במהלכם הבית הלבן מתפוצץ יחד עם עוד כמה נקודות אסטרטגיות בעולם. עכשיו כשהרוסים הם כבר לא האויב ועם כל הדיבורים על השתלטות הטרור האסלאמי, די ברור במי מדובר. את האופן שבו תופסים האמריקאים את ה"אחר" הזה אפשר לראות בשיחה שמתנהלת בסרט בין נשיא ארה"ב לבין חייזר שבוי, בניסיון נואש להגיע להבנה. "מה אתם רוצים שנעשה?" שואל הנשיא והחייזר פשוט עונה: "תמותו". ה"אחר" הוא לא יותר מגזע שלם של טרוריסטים. קיבלנו כאן הסבר שלם למה אין טעם לדבר איתם ולמה אנחנו תמיד צודקים. שנה בלבד לאחר מכן עושה טים ברטון פארודיה מבריקה על הז'אנר הזה בדיוק בסרט "הפלישה ממאדים" (!Mars attacks). הגכחה של כל האלמנטים הקלאסיים של סרטי הצלחות המעופפות ניכרת: האנשים הירוקים, ההשתלטות על העולם, נשיא ארה"ב בפאניקה (ג'ק ניקולסון), המדען יפה הנפש שמנסה לעשות שלום (פירס ברוסנן) וכמובן: הילד שמציל את המצב. עם כל הגדולה הפירוטכנית של "היום השלישי", תודו שהיומרה למכור לנו שוב צלחות מעופפות דורשת פארודיה בסגנון "הפלישה ממאדים".

שובה של הצלחת – היום השלישי 1996

            המסקנה היא שהתבגרנו והגענו למצב שבו אנחנו לא קונים כל כך בקלות תפיסת "אחר" שטחית כמו בסרטי החייזרים הקלאסיים. אני מניח שאחרי כל זה כבר היינו בשלים ל"אחר" חייזרי כמו זה שמציג בפנינו ניל בלומקמפ ב"אזור 9" (אנסה לדבר עליו בלי ספויילרים). הסיפור על גזע המהגרים החייזרי בלב אירופה עוסק בצורה לא תעמולתית בנושא המהגרים המוסלמים באירופה. הם טובים? הם רעים? לא זה ולא זה. השאלה היא יותר איך הסביבה רואה אותם. שונים, מרתיעים, מחטטים בזבל, וכל מי שאומר לכם את זה מתעקש ש"זאת לא גזענות, זה פשוט ככה". האזור שבו הם גרים מתמלא בהדרגה בכלי נשק לא חוקיים, פשע וזנות. זאת אשמתם? זה בגלל התנאים שנכפו עליהם? לא ראיתי תשובה משמעית. אני מניח שיוצר הסרט נותן לנו לחשוב על זה לבד. בנוסף לזה, הפחד המערבי שהם "יבלעו" אותנו ויהפכו אותנו להיות כמותם מוצג כאן. זאת המזימה שלהם? זו תקלה? זה פשוט קורה. מכל מקום, עם כל הרעננות של הדימוי החייזרי בסרט הזה, החייזרים עדיין מגיעים בספינה בצורת צלחת מעופפת. מאין "נו, שיהיה" שכזה...

אזור 9

אומנות רחוב בתל-אביב

בניין קולנוע תל-אביב הישן משמש בימינו במה לאומנות גרפיטי אינטנסיבית של קבוצת אמנים מהארץ ומחו"ל שהחליטו לשים את הבניין לשימוש לראשונה מזה זמן רב. בפועל מדובר באקט לא חוקי ומעיריית תל אביב נמסר כי הכתובות עומדות להימחק. בלי להיכנס כרגע לבעד או נגד, החלטתי לתעד את התערוכה הנדירה בסדרת התמונות שלפניכם. מי שמעוניין יכול למהר לקולנוע תל-אביב הישן ברחוב פינסקר בת"א, לא רחוק מכיכר דיזנגוף, ולראות בעצמו לפני שזה כבר לא יהיה שם.

תוכנית על כלום

אתמול עלתה לאויר בערוץ ביפ תוכנית אנימציה חדשה בשם "כלום" מבית היוצר של גלנדון ואיזבלה.

שמה של התוכנית, "כלום", זורק אותי לאותו פרק בסיינפלד שבו הגיבורים הוגים את הרעיון לכתיבת תוכנית טלוויזיה "על כלום", ביטוי שלמעשה מתאר את התוכנית סיינפלד עצמה. כמו בסיינפלד, עוסקת "כלום" בחבורה של אנשים הלוקים באינפנטיליות קיצונית היושבים בדירתם האורבנית, מתפלספים על החיים המודרניים ולא ממש עושים שום דבר חשוב אך בסופו של דבר מייצגים, בצורה קריקטוריסטית, כל אחד מאיתנו.
גלנדון ואיזבלה, זוג יוצרים אלטרנטיביים בעלי סגנון ייחודי,פועלים בעיקר ברשת. יצירותיהם כוללות בעיקר קומיקס ואנימציה. יצירותיהם הן בעלות שלל אמירות חברתיות אך גם אסתטיות. למרות סגנונם חסר הפשרה, פורץ הזוג מדי פעם אל המיין סטרים בעבודות כגון סדרת האנימציה "עלילות ביק ושיק" שהיתה משודרת בתוכנית "מקרה לילה", הוידאו קליפ לשיר "משאית פיננסית" של רמי פורטיס ואיורים למעריב ועכבר העיר. התוכנית "כלום" בערוץ ביפ הינה אחת הפריצות הגדולות של זוג היוצרים אל המיין סטרים. מסגנונה האקסטרימי של התוכנית נראה שזו נעשתה מבלי להתפשר כלל על יושרם האומנותי.

"כלום"

כל יום ב-23:45

ערוץ ביפ (HOT - ערוץ 6 בשלט)

האתר של גלנדון ואיזבלה

הציץ ונשרט

 השרוט | מתוך הקליפ "חוזליטו החמור"

מדי פעם אתה נתקל ביוצר בתחילת דרכו שאתה לא יודע איך הקהל הולך לעכל אותו אבל מה שלא יקרה אתה יודע שתרצה לעקוב אחרי התהליך. בשרוט נתקלתי לראשונה לפני 7 שנים בתאטרון תמונע בתל-אביב. לראות אותו על הבמה עם הגיטריסט רפי פרח בצד והמיקרופון ביד שר "אח אח איזה דיל עשיתי עם הקרוקודיל" היה אחד הדברים שלאורם המחשבה היחידה שעוברת לך בראש היא "what the f**ck?!". אבל זו המחשבה הזאת בדיוק שגורמת לטקסטים של השרוט להיצרב לך בזיכרון כדי שאחר כך תוכל להרהר בהם ולמצוא את השבעים פנים שבדרך כלל השרוט עצמו לא התכוון שימצאו.
מאז השרוט הספיק לא מעט: הופעת פריים טיים בטלוויזיה בתוכנית "כישרון או כישלון" הפכה אותו למיני קאלט וגם הצליחה לעצבן חברות כנסת ואירגונים פמיניסטיים (אני תמיד טענתי שהביקורת הזאת הייתה צבועה ורדודה). בתוכנית "מה כבר צהריים" באתר וואלה שירת השרוט בתור להקת הבית. לא מזמן היתה לו סידרה של הופעות באולפן השקוף של ערוץ 24 שגררה תגובות אוהדות במיוחד. את הדיסק שלו, "רפי, אתה מקליט?", ניתן כרגע להשיג רק דרכו והוא אחת ההשקעות המוצלחות ביותר שאפשר לעשות (אתם יכולים לכתוב לו ולהיווכח).

השרוט וג'קו אייזנברג באולפן השקוף | צילום: עומר קליגמן

האדם שמאחורי השרוט הינו טיפוס מפתיע: עירד עתיר, דוקטורנט למוזיקולוגיה, מעריץ פנאטי של המלחין ריכרד ואגנר ובעליו של אוסף דיסקים של מוזיקה קלאסית המכסים בדירתו קיר שלם אם לא יותר. ההפך הגמור מאותה הדמות העולה על במות במועדוני תל-אביב כשהיא עוטה משקפי שמש המנפנפת במיקרופון, טקסטים קריקטוריסטים ואנטי-אומנות.
מחר (יום שני, 9 לנובמבר 2009), בשעה 21:30, יופיע השרוט בפרוזדור, רח' הרמב"ם 14 ת"א. כדאי לכם לבוא.(האירוע בפייסבוק)

את הקליפ "להרוג אנשים" צילמנו, אני והשרוט, באחר צהריים אחד בטיול בשדה על גבול תל-אביב רמת השרון. זה התחיל ב"בוא נצא מהבית, אולי יהיה מה לצלם". זה המשיך כששלפתי את מצלמת הכיס שלי ואמרתי משהו בסגנון: "יאללה... נגיד, תשיר משהו. איזה שיר? להרוג אנשים? קדימה...". השרוט שר וקיפץ לו באמצע השדה, ספונטני, בלי תסריט, בלי כלום, עד שהתחיל להחשיך ונאלצנו להפסיק. לא היה לנו ציוד להשמיע את השיר ברקע בזמן הצילומים כך שלפעמים השפתיים שלו לא כל כך מתאימות לשיר. באותו הערב, אחרי שעירד/השרוט הלך הביתה, ישבתי לערוך את הקליפ. הצילום הזול והלא איכותי התאים לסגנון המחתרתי/"אינטרנטי" של השרוט ובחרתי לשלב בקליפ פרגמנטים של אנימציה מחוספסת ומטרידה שלדעתי זורקת את הקליפ בדיוק למקום של השיר. הנה לפניכם התוצר הסופי להתרשמות:

עוד על השרוט:
עלייתו ונפילתו של השרוט - רפי פרח
אייטם על השרוט - מתוך התוכנית כישרון או כישלון
המייספייס של השרוט
הבלוג של השרוט

לוגו השרוט | עיצוב: עומר קליגמן

הלואין ישראלי

“ליל המסכות”, “ליל המכשפות” ו-”ליל כל הקדושים” הם כמה מהניסיונות לתרגם לעברית את שמו של חג ההלואין, אותו חג אירופאי קדם נוצרי המוכר לכל מי מאיתנו שרואה סדרות אמריקאיות. החג מתקיים ביום האחרון של חודש אוקטובר. במקור היה מדובר בחגיגה לכבוד המתים, מה שקיים ברוב התרבויות. בימינו מדובר בעיקר בחגיגה כיפית של תחפושות, סרטים מפחידים בטלוויזיה ובקיצור מאין גרסה מערבית לפורים עם הרבה כיף לילדים.

האייקון הבולט ביותר של חג ההלואין הוא, כמובן, ה-Jack O Lantern, פנס הדלעת המפורסם. מקור המנהג הוא, ככל הנראה, בהצעת מנחה מהיבול עבור רוחות המתים יחד עם פנס כדי להאיר את דרכם. במקור היו מכינים את ה-jack O lantern מגולף מירקות שונים, בעיקר לפת, אולם כאשר הגיעו המהגרים לאמריקה והמשיכו לקיים את המנהג הם מצאו כי דווקא הדלעת, שהייתה נפוצה באזור, נוחה יותר לגילוף הפנס. פשוט פותחים את הגג, מוציאים את התוכן בעזרת כפית ומגלפים פרצוף מפחיד אך משעשע ואז אפשר להשתמש בשאריות כדי להכין פשטידת דלעת לכבוד החג.

עם התפשטות החג לאזורנו וריבוי מסיבות ההלואין הישראליות בסביבות ה-31 לאוקטובר, חשבתי להכין jack O lantern ישראלי. וכמו בפנס הדלעת האמריקאי, רציתי להשתמש ביבול המזוהה עם אזורנו. הרימון ניראה לי הבחירה האידיאלית ליצירת ה-jack O lantern המזרח תיכוני שלי. הצורה מתאימה ויש לו קליפה מוצקה שתשמור על צורתה לאחר שנרוקן אותו. התוצאה הייתה די מעניינת.

הוראות ההכנה לפנס רימון להלואין:

1. קונים רימון גדול, יפה ואדום. זה בהחלט נחמד שהלואין נופל בדיוק בעיצומה של עונת הרימונים.

2. לפני שמתחילים לעבוד חשוב מאוד לא ללבוש את בגדי השבת שלכם בזמן העבודה. אם הרימון ישפריץ, והוא אכן ישפריץ, זה כתם שלא יורד. בכלל, אני ממליץ לעשות את כל העבודה בעירום ואחר כך ישר למקלחת.

3. מנסרים את החלק העליון ומורידים את ה”כובע”. מנקים אותו מהזרעים, שוטפים, מנגבים ואז, תוך כדי שמירת צורתו של ה”כתר”, יוצרים במרכזו חור שיהפוך את הכתר לארובה נחמדה. חשוב גם לנקות את השערות הקטנות הללו שתמיד מתחבאות בתוך הכתר.

4. בעזרת כפית, מתחילים לנקות את התוכן בצורה אסרטיבית אך עדינה על מנת לא לפגוע בקליפה. אין דרך להציל את כל הזרעים וסביר להניח שתקבלו הרבה מיץ רימונים בדרך. כאשר מגיעים לתחתית, תמצאו שיש הרבה זרעים סרבנים שאוהבים להתחבא בדפנות. פשוט תמעכו אותם עד שכל המיץ יצא.

5. שוטפים את פנים הרימון, מנערים בעדינות ודוחסים פנימה מגבת (שתהיה מעתה מוכתמת לכל החיים).

6. ועכשיו מגיע החלק הכיפי: בעזרת סכין יפנית, מגלפים את הפרצוף. אחרי כמה זמן תמצאו ששולי החתכים מקבלים צבע שחור שהופך למן קו מתאר יפיפה.

7. מדליקים נר שולחן שטוח (מהסוג שמגיע בתוך צלוחית פח קטנה והופך לנוזל לאחר שמדליקים אותו), מניחים את הנר בתוך הפנס ומכסים עם החלק העליון. אם עבדתם נכון, הארובה שבתוך ה”כתר” אמורה להיות בדיוק מעל הלהבה.

והרי לכם jack O lantern ישראלי.

ולאלו מכם שבכל זאת אוהבים דלעת, אני אנצל את ההזדמנות כדי להציג את המתכון שלי למרק דלעת. האמת היא שזה מתכון כל כך פשוט שהוא מיועד לאנשים שממש לא יודעים לבשל, אבל מכיוון שדלעת היא ירק עם כל כך הרבה טעם באמת שלא צריך להתאמץ כל כך בשביל לעשות ממנה משהו טוב.

מרק דלעת

מצרכים:

2 קילו דלעת

1 וחצי כפות מלח

2 כפות שמן זית

מפרידים את הדלעת מהקליפה, חותכים לקוביות ושמים בסיר. מוסיפים מים, אבל לא לכסות לגמרי את הקוביות במים. שיבצבצו קצת מעל פני המים. מוסיפים את המלח והשמן, שמים על אש גבוהה ומכסים. לאחר שהמים הגיעו לרתיחה מורידים לאש נמוכה ונותנים להתבשל עוד 40 דקות. לאחר מכן לוקחים כף גדולה ומועכים טוב טוב את הקוביות. מערבבים ומבשלים על אש קטנה עוד 10 דקות וזהו, מוכן.

אם כן, אני בטוח שבין המתכונים, המסיבות והסרטים המפחידים שבטח ישימו בערוצי הסרטים יהיה לכם הלואין ישראלי חביב. אז שיהיה לכם חג שמח.