11 דצמבר, 2009

תפיסת האחר בסרטי חייזרים





            לא שאני אוהב שינויים בדרך כלל אבל סרט בשם "אזור 9" שרץ בימים אלו בבתי הקולנוע מציג גישה חדשה ומרעננת לסרטי חייזרים. אני לא מדבר על העובדה שחצי פלוס מהסרט בנוי מפרגמנטים של דיווחי חדשות בזמן אמת, קטעי ארכיון דוקומנטריים וראיונות עם דמויות מעולם הסרט שנועדו להעצים את החיבור שלנו למציאות של הסרט (אחרי שראינו כבר סרטים על כל מיני מכשפות מבלייר זו כבר לא מקוריות אלא פשוט עוד אמצעי אומנותי לגיטימי). יותר מעניינת אותי דמותה של הישות החייזרית החדשה שמוצגת לנו כאן של אוכלוסיה חייזרית "מהגרת" באמצע אירופה. "להפתעת כולם" אומר הקריין בתחילת הסרט "הם לא עצרו מעל מנהטן או וושינגטון אלא ישירות מעל יוהנסבורג" וכבר מנתץ לנו בועת המד"ב המוכרת לנו על כל המודלים הדוגמטיים שבה. שווה להציג סקירה תמציתית של המודלים האלו לאורך ההיסטוריה של סרטי החייזרים.
            מודל סרטי החייזרים הוא דינמי ונוטה לפרוץ גבולות כל כמה שנים מסיבה פשוטה שהחברה שמייצרת את הסרטים הללו משתנה בתפיסותיה כלפי הזר והאחר. החל מאיום חיצוני על קיומנו ללא אפשרות משא ומתן, דרך ניסיונות טיווח עם חברה חייזרית מתקדמת, אפשר לראות את השינויים החברתיים והפוליטיים בחברה המערבית בעלילת הסרטים הללו ובתיאור הישות הזרה. האתוס החייזרי התגבש בשנות ה40 וה50. האיום הסובייטי הבא עלינו להשמידנו הוא הדבר העיקרי בתודעה הפוליטית האמריקאית. המקרתיזם מתריע מפני סוכנים סובייטיים המסתננים וחיים בתוכנו כשהם זוממים לבצע בנו שטיפת מוח. ה"אחר" המוצג  בהם הוא איום שמגיע אלינו מהמקום האחרון בו ציפינו שהוא יגיע: מהשמיים. ב"פלישת חוטפי הגופות" (1956) החייזרים הם הסיוט המקרתיסטי שקם לתחייה. הם חיים בינינו, לובשים את דמותנו וכמו כל קומוניסט ומרגל סובייטי ממוצע הם יכולים להיות השכן שלך ממול. והכי גרוע: הם שואפים להפוך אותך לאחד מהם, להשתלט על כולנו ולהפוך אותנו למאין גרסה רובוטית של עצמנו. בנאום שכנוע של החייזר בפני גיבור הסרט הוא מתריע בפניו להשתחרר מהדברים המיותרים שבו, כגון אהבה, ולהיות חלק בחזונם הפסיאודו סובייטי של החייזרים לחברה רציונאלית ומתוקנת. ב"הפלישה ממאדים" (1953) החייזר הוא ראש ללא גוף שהפך למכונה קרה ורציונאלית לאחר עידנים של אבולוציה. החייזרים הם זן אלים ואימפריאליסטי המונע על ידי מדע ורציונאליות קרה, דימוי מושלם לסוציאליזם האתיאיסטי בעיניי השמרנות האמריקאית. ולאלו שחושבים על האפשרות להידבר עם האויב, אולי אפילו מעריצים חלק מהערכים שהוא מציע, מציעים חלק מהסרטים הללו תשובה בדמות מדען אינטלקטואל יפה נפש (לעיתים אף עם זקנקן טרוצקי) שפיו מלא בדברי שבח על המין המפותח שבא לבקר אותנו ממרחקים. מספר לנו כמה שהם טובים יותר וכמה נוכל ללמוד מהם אבל מקבל את שלו כאשר החייזרים מחסלים גם אותו בסופו של דבר.





 הפלישה ממאדים 1953

            בשנות ה60 וה70, כשבני האדם שמו פעמיהם אל עבר כיבוש החלל, במקביל, גל של יומרות ליברליות ואנטי מיליטריסטיות שטף את האומה האמריקאית. בסרטי וסדרות המדע הבדיוני נראה חזון בו בני אדם מטיילים להם חופשי בחלל ופוגשים אי אלו טיפוסים מוזרים. כמובן שכשאנחנו באים לבקר בבתים של אחרים, להבדיל בסרטי ה"פולשים מהחלל" למיניהם, המצב כבר יותר מורכב מ"אנחנו" הטובים נגד "הם" הרעים". ספינת ה"אנטרפרייז" מהסדרה "מסע בין כוכבים" מפליגה לה למרחקים בחלל החיצון בהתאם לסיסמה "להגיע בעוז למקום בו לא היה איש מעולם" ונתקלת שם בתרבויות של חייזרים. בסדרה הזאת החייזרים הם לא הפולשים. אנחנו אלו שפולשים לעולמם הזר (שימו לב כמה שהאנטרפרייז מזכירה צלחת מעופפת). כמובן שבמצב כזה החייזרים מתחלקים לטובים ורעים, אלימים ועדינים, חכמים וטיפשים ותמיד בהכללה: הוולקנים הם החכמים וההגיוניים, הרומולנים הם ה"אימפריה" המסודרת וקרת הלב (סובייטים/פאשיסטים), הקלינגונים הם גזע תוקפני של חייזרים המזכיר את המונגולים ובא לייצג איזושהי הכללה של האוריאנט  וכן הלאה (יש לציין שבסדרת "דור ההמשך" של מסע בין כוכבים מופיע קלינגון "שונה" בשם "וורף" שלהבדיל משאר בני הגזע הוא דווקא יחסית עדין ולא תוקפני, אבל זה בא עם הסבר שלם על איך שהוא נשבה על ידי בני האדם בילדותו). בני האדם בכל הסיפור הזה הם לא יותר ממתבונן. אף אחד לא חשב להגדיר לנו תכונות כמו לשאר הגזעים כי, מה, אנחנו גזע? אנחנו הנורמאלים וה"אחרים" הם אלו אותם צריכים לקטלג בצורה קולקטיבית ולרשום בספרי הזואולוגיה. כמובן שבני האדם הם גם יודעים מה הכי טוב לכולם ובכל עולם שהם ינחתו הם יפתרו את כל הבעיות של גזע החייזרים המסכן ועל ידי כך ישמשו המקביל הקוסמי ל"שוטר של העולם", כפי שהאמריקאים אהבו לראות את עצמם.


על סיפון האנטרפרייז - מסע בין כוכבים

שנות ה80 אינן רלוונטיות במיוחד לדיון שלנו. סרטי המדע בדיוני העיקריים באותה תקופה הם מאוד "הומנוצנטריים". בטרילוגיית "מלחמת הכוכבים" בני אדם נלחמים בבני אדם והחייזרים הם לא יותר מתפאורה מחייבת לצד הרובוטים והחלליות (קצת מצחיק שדווקא מלחמת הכוכבים זה לא "סרט חייזרים"). במקביל, זהו עידנם של דרמות המדע בדיוני. סיפורים על בני אדם ממוצעים והבעיות שלהם כשלפתע פתאום מופיע בשכונה חייזר נחמד וידידותי שעוזר להם להתמודד עם החיים. ב"איש הכוכבים" (1984) מופיע ג'ף בריג'ס החייזר בדמותו של בעלה המנוח של קארן אלן ועוזר לה להתמודד עם האובדן. ב"קוקון" (1985) דיירי בית אבות מתוודעים לקבוצה של חייזרים שטופי אור העוזרים להם לחוות מחדש את נעוריהם. מה מסמלים החייזרים בסרטים הללו? התערבות אלוהית? מלאכים? אם כך, הנה מלאך חבלה אחד: החייזר החביב "אלף", בן בית המעורב בחיי המשפחה בקומדיית המצבים המיתולוגית.


אלף – מלאך חבלה

            דווקא נפילת ברית המועצות והאנרכיה שאחריה הקימה לתחייה את פלישות החייזרים של שנות ה40 וה50. "היום השלישי" (1996) נקרא במקורו האנגלי "Independence Day" על שם יום העצמאות של ארה"ב, ה-4 ביולי, בו נערך הקרב המכריע עם החייזרים. למרות שלקראת סוף הסרט מוצגת אחדות אנושית אוטופית כנגד החייזרים, ניכר כי האמריקאים שבו להיות הנציגים הבלעדיים של האנושות ואילו החייזרים הם ה"אחר". ושוב החייזרים שבו להופיע בכלי התעופה החביב עליהם: צלחות מעופפות. חמש שנים בלבד לפני הפיגוע במגדלי התאומים (אני לא מבין איך מומחי הקונספירציות לא עלו על זה) מציג הסרט סידרה של פיגועי טרור חייזריים במהלכם הבית הלבן מתפוצץ יחד עם עוד כמה נקודות אסטרטגיות בעולם. עכשיו כשהרוסים הם כבר לא האויב ועם כל הדיבורים על השתלטות הטרור האסלאמי, די ברור במי מדובר. את האופן שבו תופסים האמריקאים את ה"אחר" הזה אפשר לראות בשיחה שמתנהלת בסרט בין נשיא ארה"ב לבין חייזר שבוי, בניסיון נואש להגיע להבנה. "מה אתם רוצים שנעשה?" שואל הנשיא והחייזר פשוט עונה: "תמותו". ה"אחר" הוא לא יותר מגזע שלם של טרוריסטים. קיבלנו כאן הסבר שלם למה אין טעם לדבר איתם ולמה אנחנו תמיד צודקים. שנה בלבד לאחר מכן עושה טים ברטון פארודיה מבריקה על הז'אנר הזה בדיוק בסרט "הפלישה ממאדים" (!Mars attacks). הגכחה של כל האלמנטים הקלאסיים של סרטי הצלחות המעופפות ניכרת: האנשים הירוקים, ההשתלטות על העולם, נשיא ארה"ב בפאניקה (ג'ק ניקולסון), המדען יפה הנפש שמנסה לעשות שלום (פירס ברוסנן) וכמובן: הילד שמציל את המצב. עם כל הגדולה הפירוטכנית של "היום השלישי", תודו שהיומרה למכור לנו שוב צלחות מעופפות דורשת פארודיה בסגנון "הפלישה ממאדים".


שובה של הצלחת – היום השלישי 1996

            המסקנה היא שהתבגרנו והגענו למצב שבו אנחנו לא קונים כל כך בקלות תפיסת "אחר" שטחית כמו בסרטי החייזרים הקלאסיים. אני מניח שאחרי כל זה כבר היינו בשלים ל"אחר" חייזרי כמו זה שמציג בפנינו ניל בלומקמפ ב"אזור 9" (אנסה לדבר עליו בלי ספויילרים). הסיפור על גזע המהגרים החייזרי בלב אירופה עוסק בצורה לא תעמולתית בנושא המהגרים המוסלמים באירופה. הם טובים? הם רעים? לא זה ולא זה. השאלה היא יותר איך הסביבה רואה אותם. שונים, מרתיעים, מחטטים בזבל, וכל מי שאומר לכם את זה מתעקש ש"זאת לא גזענות, זה פשוט ככה". האזור שבו הם גרים מתמלא בהדרגה בכלי נשק לא חוקיים, פשע וזנות. זאת אשמתם? זה בגלל התנאים שנכפו עליהם? לא ראיתי תשובה משמעית. אני מניח שיוצר הסרט נותן לנו לחשוב על זה לבד. בנוסף לזה, הפחד המערבי שהם "יבלעו" אותנו ויהפכו אותנו להיות כמותם מוצג כאן. זאת המזימה שלהם? זו תקלה? זה פשוט קורה. מכל מקום, עם כל הרעננות של הדימוי החייזרי בסרט הזה, החייזרים עדיין מגיעים בספינה בצורת צלחת מעופפת. מאין "נו, שיהיה" שכזה...


אזור 9



3 תגובות:

kenny אמר/ה...

שלוש הערות קצרות.

א. "תקווה חדשה" ב-77 ו-"האימפריה מכה שנית" בראשית 1980. האיפיון של הסדרה כשייכת לשנות ה-80 בעייתי מאוד.

ב. איך אפשר להביא סקירה כזו ולהתעלם מ"מפגשים מהסוג השלישי" ו-ET ששניהם מציגים את החייזרים כשוחרי טובה? שוחררו בהפרש של 5 שנים (77 ו-82).

ג. היעדר החייזרים בסרטי שנות ה-80 (שכוללים את "הנוסע השמיני" ו"הטורף" שהיה לך נוח להשמיט) קשור לקידוש ה"אני" שהיה כה אופייני לארה"ב של רייגן.

Omer אמר/ה...

אני נבוך לאור העובדה שאת כל הסרטים שציינת אכן היה ראוי להזכיר ומשום מה דילגתי עליהם. למען האמת, בהקשר של מפגשים מהסוג השלישי היה מן הראוי להזכיר גם את תיקים באפלה של שנות ה90.

גלנדון אמר/ה...

הפייבוריטים שלי בתחום הם הנוסע השמיני 1 ו-3, זכרון גורלי, וסטארגייט אס.ג'י.1 - הסדרה
אבל באופן כללי מעדיף כל ספר של אסימוב על כל סרט מד"ב